אם היה. זה הדבר אבר מן החי שבני נח מוזהרין עליו אפילו הוא משל חולה העכו''ם אסור ליתנו בידו שלא יבא ישראל זה לידי תקלה שעובר על לפני עור לא תתן מכשול כדקי''ל לא יושיט אדם אבר מן החי לבני נח שאין מאכילין את האדם דבר האסור לו וכדתני בתוספתא (סוף פ''ב):

בישראל. דוקא אבל בבני נח וכגון שהעכו''ם זה נוהג להפריש תרומה ומעשרות משלו ותנן לקמן (בפ''ג דתרומות) העכו''ם והכותי תרומתן תרומה ומעשרותיהן מעשרות ואע''פ שאין העכו''ם חייב בהן מ''מ שם תרומה ומעשר עליו וצריך שתנתן התרומה לכהן אם אומר שעל דעת ישראל הפריש ואם לאו טעונה גניזה שמא בלבו לשמים כדאמרינן (פ''ק דערכין) והיינו דקאמר נמי הכא דלעכו''ם חולה והוא נוהג בתרומות ומעשרות מותר אפילו בודאי אינו מתוקן ליתן לו שהרי עכ''פ אינו מוזהר עליו ולא הוו פירותיו טבל גמור אלא מדבריהן הוא ודוקא אם הוא משל חולה אבל אם הדבר שאינו מתוקן משל רופא הישראל אסור ליתן להחולה עכו''ם זה מכיון שהוא נזהר להפריש תרומות ומעשרות אין להאכילו טבל ודאי של ישראל:

משל חולה. ודוקא אם הדמאי הוא משל תולה אבל אם הוא משל רופא שלקח מע''ה ועדיין לא תיקנו אסור אף ליתן לתוך ידו:

בדמאי. ודוקא בדמאי מותר ליתן לתוך ידו אבל אם הוא ודאי טבל אפילו לתוך ידו אסור ליתנו:

שהיה מאכיל לחולה ע''ה. מדבר שאינו מתוקן נותן לתוך ידו של חולה ולא יאכיל הוא עצמו לתוך פיו:

תמן במאכילו מן המנויין. מדבר המנוי וכגוונא דקתני התם שנותן לו מאה גרוגרות לאכול או כיוצא בו וזה יכול הפועל לתקן לפי שהוא ניכר בפני עצמו כדתנן וחושך גרוגרות אחת ולא יאכל אלא יתננו לכהן משום תרומת מעשר אבל הכא במאכילו מן האבוס והוא כלי גדול שממלאין אותו ואוכלין כל הפועלים ביחד וכהאי דאמרי' (בפ''ד דנדרים) לא יאכל עמו מן האבוס שלפני הפועלים ובכה''ג שהוא דבר המעורב אין לו להפועל לתקן וצריך הבעה''ב לתקן בתחלה קודם שיעשה המאכל להפועלים:

תמן את אומר הפועל מפריש. את המעשרות של דמאי והכא את אומר בעה''ב מפריש. לת''ק פריך דלא קאמר אלא לעניים ולאכסניא ולא ס''ל כר''ג שהיה מאכיל פועליו דמאי אלא הבעל הבית צריך שיתקן ויתן להם מן המתוקן:

פועל שאינו מאמין לבעה''ב. על המעשרות נוטל גרוגרת אחת ואומר זו ותשע הבאות אחריה עשויות מעשר על תשעים שאני אוכל וכו':

תמן תנינן. לקמן (בפ''ז):

כיצד הוא עושה. הכהן שנוטל מהן החלה ואינו יכול לאוכלה מפני איסור שביעית:

מביא כהן חשוד. על השביעית:

ומטבילה. כלומר שמטבילו לאותו החשוד לפי שזה החשוד על השביעית עם הארץ הוא ופשיטא שאינו נזהר בטהרה לפיכך מטבילו ומאכילה לו תחלה:

ופריך ולא נמצא מוסר טהרות לע''ה. דכיון שהוא נותן לו אחר שמטבילו אף הוא יאכל מיד קודם הערב שמש. ומשני ר' מנא דה''ק ומשמרו עד הערב ואח''כ מאכילה לו:

ופריך דאכתי לא נמצא שזהו מחזיק ידי עוברי עבירה שנותן לזה החשוד על השביעית לאכול מאיסור שביעית אלא כר''ש בר ביסנא שמשמרה עד ערב הפסח לפי שא''א לשורפה מיד כל זמן שלא נטמאת אע''פ שאינה ראויה לאכילה שלא יאמרו תרומה נשרפת הלכך משמרה עד ע''פ ושורפה בחמץ:

כהנים המגבלין בטהרה. שעושין הכל בטהרה ומגבלין עיסתן בטהרה:

לא יהו מדקדקין בחצירות של אוכלי שביעית. כלומר אין צריכין לדקדק על עצמן שלא ליטול מאלו אוכלי שביעית בשביעית כדמפרש טעמא לקמן:

אית תניי תני מדקדקין. בתוספתא שם וגריס הכהנים גובין בטהרה צריכין לדקדק באוכלי שביעית כלו' שהן גובין מאלו הנזהרין בטהרה ומאלו אוכלי (שביעית) צריכין הן לדקדק שלא יטול מהן ומפרש ר' פנחס במה מדקדקין שלא ליטול שהרי שביעית אינה נוהגת בתרומות ומעשרות. וקאמר מפני חלתן של אוכלי שביעית. שאע''פ שעוברין על השביעית נזהרין הן להפריש חלה כדלקמן (סוף פ''ט דשביעית) שהן אומרין חלה מדבר תורה ושביעית מר''ג ובית דינו בזמן הזה ועלה קאמר האי תנא שצריכין לדקדק שלא ליטול מהן החלה בשביעית מפני איסור שביעית שבה. מ''ד אין מדקדקין. היינו טעמיה:

מבריחו מן הקלה ומכניסו לחמורה כלומר שאם אתה אוסר ליטול מהן הקלה מפני איסור שביעית א''כ אף הן לא יפרישו חלה ומבריחו אתה להכהן מן הקלה וזו היא שביעית שאינה אלא בלא תעשה ולזה אתה מכניסו לחמורה שיאכלו בלא הפרשת חלה והוא טבל בעון מיתה. כדתנן בשביעית שם האוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה חייב מיתה והלכך מוטב שיטלו מהן חלתן כדי שלא יבאו לעון מיתה:

נתנו להן פת. לחלק לעניים מותר לקבל מהן ולא חיישינן שמא מספיחי שביעית הוא שלא נחשדו ישראל להיות נותנין אלא או מעות שביעית או בצות בצים הנלקחים מדמי שביעית:

הדא דתימר במקום שזורעין. כלומר שנחשדו על הזריעה בשביעית או שמאספין ספיחי שביעית אבל מ''מ אינן חשודין לאכול מאיסור שביעית והלכך מותר לקבל מהן פת:

לאכול אינו חשודין לכ''ש להאכיל. כלומר דאי בחשודין לאכול ודאי אין מקבלין מהן דאם הן בעצמן חשודין לאכול לכ''ש שחשודין להאכיל לאחרים:

גבאי קופה בשביעית לא יהו מדקדקין. לגבותה מחצירות של אוכלי שביעית באיסור דחיישינן לדמי שביעית אלא מדלגין חצרותיהן ואין מקבלין מהן:

בי''ט לא יהו מכריזין. בביהכ''נ להביא להן הצדקה כדרך שמכריזין בחול אלא גובין בצנעה בתוך הבית ונותנין לתוך חיקן וכו' תוספתא היא (בסוף פ''ג דמכילתין) וכן הא דלקמן:

גבאי צדקה. שגובין הקופה:

וקאמר מפני הגבאים. שאם מדקדק את אחרי' להטריחו בכך להיות משגיח ליתן לזה המעושר ולזה את שאינו מעושר אף הוא ממעט בצדקה לחלקה שלא להטריח עצמו בזה:

מה טעם דרבנן. שאין חוששין לכך:

לאחר זמן אין את יכול לגודרו. אם לא תגדרנו עכשיו ותתן לו דבר שאינו מעושר בידים שוב אין את יכול לגודרו לאחר זמן וכשרואה שנותנין לו כך בודאי יתנהג כמנהגו לעולם:

אפי' תגדרנו עכשיו יכול אתה לגודרו. כלומר דמשני דאפילו הגדר שאת גודרו שלא לאכול דבר שאינו מתוקן אינו אלא עכשיו ולפי שעה שהרי אין דרכו לעשר אעפ''כ מה שאת יכול לגודרו תעשה לו גדר שלא יאכל דבר שאינו מעושר דשמא מכאן ואילך יהא זהיר מעצמו ויעשר:

וקשיא על דב''ש. דקאמרי במתני' גבאי צדקה נותנין את שאינו מעושר למעשר א''כ בגין דכשר הוא ומתקן מה שאוכל יפסיד שהרי הוא צריך לעשר ונמצא פוחת מחלקו שנותנין לו כמו שנותנין לאחרים ומשני נותנין לו כדי תיקונו. לפי המשקל והמדה שצריך ליטול מחלקו למעשר מוסיפין לו כמו כן יתר מחלק האחרים והדר קאמר מ''ט דב''ש דקאמרי נותנין את המעושר לשאינו מעשר ומה מועיל תיקון זה למי שאין דרכו לעשר תמיד: